כשהייתי ילד, כמו כל שאר הילדים, הייתי אדם יותר רגיש ופגיעה, תמים אפילו. אני מסתכל על האחיינית שלי ומוקסם מהקלות שהיא בוכה וצוחקת. עם השנים בניתי לעצמי, כמו כל שאר בני האדם, חומות עם גרפיטי של ציניות וסרקזם. למדתי שהרבה יותר קשה לרגש או להצחיק אותי. אני מנסה לחפש דברים יותר מתוחכמים שלרוב חסר בהם רגש. נדמה כי גם המוזיקה הפכה מודעת מדי לעצמה לפעמים, מנסה לחפות על מחזור של דברים אחרים ריקים מתוכן.

אין הרבה אלבומים שנדבקים אליי להרבה זמן, אבל כשאחד מהם מגיע הוא נדבק כמו ריח של עמבה שלא עוזב אותי גם אחרי שבוע, ממש חלק מהמטבוליזם שלא מרפה והופך לחלק ממני. הנוסחה המושלמת של אלבום מלא רגש שממשיך להפתיע ולאתגר אותי שכלית פשוט נדיר בימינו. אולי פשוט אצל כל אחד יש משהו אחר שמעורר אצלו את התחושה הזאת.

Flies The Fields של Shipping News
במקרה שלי הוא האלבום שמלווה אותי עוד מהתיכון ומסרב לשחרר. זה האלבום שחשף אותי לעולם עמוק של אינדי ופוסט-רוק. אין הרבה אלבומים שאני מגדיר כמושלמים, אני די נמנע מלהגדיר אלבומים כמושלמים, כמעט תמיד יש משהו קטן שחסר. כמעט כמו להגיד למישהי שאתה אוהב אותה אחרי הדייט הראשון או השני, מבחן הזמן לרוב הוא שקובע אם אתה אוהב באמת הפרטנר שלך. במקרה הזה הפרטנר שלי הוא כמו אליסה בארץ הפלאות. מעבר לכך שזה אלבום הזוי ששואב אותי לרבדים חדשים ומשנה את התפיסה שלי למוזיקה. יש הבדל מאיך שילד קורא את אליסה בארץ הפלאות למבוגר שקורא את אותן המילים כמה שנים מאוחר יותר. כשהקשבתי לאלבום בפעמים הראשונות ללא ספק היה לאלבום הזה אימפקט הרבה יותר חזק, אבל עדיין אותה הרגשה צפה אליי בחזרה גם עכשיו וחודרת את חומות הציניות.

"חדשות הספנות", הוקמה בחורף 96' אי שם בלואיסוויל, קאנטקי. הלהקה למעשה היא סוג של גלגול ללהקת פוסט-הארדקור שנקראת "רודאן" ולהקה אחרת בשם "יוני של 44'" מהם יצאו ג'ף מיולר וג'ייסון נובל. כך בהשפעת המילים של הנרי מילר והפקה מלוטשת ומלוכלכת של בוב ווסטון (ללא ספק אחד הגורויים הגדולים של האינדי) הם הקליטו את אלבומם הראשון. הלהקה חברה ל"שלאק" בסיבובי הופעות ולאט לאט צברה לעצמה קהל והחלה להתפרסם בחוגים הנכונים. בשנת 2005 הם הוציאו את האלבום המעולה הזה שמסיבה לא מוסברת לי עד היום פשוט לא קיבל את הערכה שמגיעה לו. אחרי תקופה ארוכה שבה הם לא ניגנו, הלהקה התאחדה מחדש בפסטיבל 25 השנה ללייבל טאץ' אנד גו ולאחרונה גם בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. החדשה הכי משמחת היא כמובן הידיעה שהשנה צפוי לצאת ללהקה אלבום חדש, אני כבר לא מסוגל לחכות.

Shipping News – Axons And Dendrites

Shipping News – Untitled W/ Drums

Shipping News – Paper Lanterns (Zero Return)

תנו לי להציג בפניכם נכס צאן ברזל למוזיקה העצמאית בארץ.
תכירו את לוטם גינתון, אמנית מוכשרת שמעצבת את רוב הפוסטרים המגניבים שברובם נתקלתם שוב ושוב. אפשר לצפות בעמוד המייספייס שלה בחלק מהעבודות שלה וגם ליצור קשר למקרה וחשקתם בפוסטר מעוצב או עטיפה לתקליטכם הבא. לאלו מכם ששאלו עצמם לאילו להקות בדיוק היא עיצבה פוסטרים הרזומה שלה מלא בלהקות: מ"לבנון", דרך "אכזבות" וממשיך ל"קין והבל "90210 ופסטיבל פולקל'ה האחרון. פרגנו לבחורה, מעתה הפוסטרים שלה יקבלו מקום של כבוד גם פה בקואופרטיב. (*התמונה לשם המחשה בלבד).

לסיום אחלוק פה שיר חדש בפרויקט "מחסום השפה", והפעם כותב חדש שצץ לו משום מקום ושלח לי תרגום מעולה לשיר של "השינז – סיכות מפוצלות". תנו כבוד ל
razterizer!

כמובן שכמו שאני כותב שוב ושוב, גם אם אתם הקוראים מוצאים שיר כלשהו שאתם מאמינים שהשפה העברית תעשה עמו חסד תרגישו חופשי ליצור איתי קשר ולשלוח לי את התרגומים שלכם.

סיכות מפוצלות

הרווחתי לעצמי פשע בלתי אפשרי
הייתי צריך לצייר לעצמי חור וליפול פנימה
אם זה רחוק מידיי מטווח ראייה ומחריזה
אצטרך ללבוש עוד מלבוש בזמן קצוב

אוי אולי תעשה טובה איש
ותסלח לי על
דעתי רבת השינויים כאן
והקו המקיף המטושטש שלך

מצאתי לי עוד שער נשרף
פרצוף יפה אידיאל לא ברור שלא אוכל לקשר
וזה מה שתקבל על משיכת נעצים
עוד חור בתוך החור שבו אתה נמצא

זה כאילו אני יושב על כידון אופניים של איש עיוור
אין גבעולים להיאחז
רק רוח נמהרת
על השכל בטלטלה

הם רוצים שתחליט
לבסוף זה קורה
כמה נאספים בצד אחד עם כל ההתפצחויות דמויי פנינה שלהם
הם סוגרים את דלתות קומת המרתף
זה מכוון את שיננו לתקתק
אף פעם לא ראית את זה קודם
אך עכשיו זה בקושי משנה

אתה מבוגר עכשיו ילד
יותר מידי קייצים שנהנתה
אז סובב את הגלגל
וסדר את עצמך עם שכנוע מוזר
כי סופסוף אתה ילד זהב

-שינז

Shins – Split Needles

נשאר רק לאחל סופ"ש מהנה לכולכם. אני מניח שנתראה לנו ביום שבת בהופעות הפרידה מהפטיפון ונתחרש לנו בצוותא לצלילי: לבנון, סטרוברי ג'אם, טי.וי בודהז, קין והבל 90210, פלישת חוטפי הגופות ועוד שאר ירקות.

לאחר קרב עיקש עם טרוריסטים עזתיים וירטואליים הוכיח הקואופרטיב שידו על העליונה ושהוא לא נכנע לטרור.
מסתבר שארגון המכנה עצמו "קבוצת האקרים של עזה" השתלט על ההוסטינג של האתר. נכון לעכשיו הכל שב לתפקד כמו בעבר ואין חשש שהדבר יחזור על עצמו.

וכשזה מאחורינו אפשר לחזור לדבר קצת על מוזיקה.
לאחרונה שמעתי על ניסוי אנטרופולוגי משעשע בו הציבו את אחד הכנרים הטובים בעולם (שלצערי שמו לא זכור לי) לנגן בפינת רחוב מרכזי יום לאחר שמילא את קרנגי הול.
העוברים והשבים לא התרשמו מהנגינה עד כמה שזה לא מפתיע,
או שאולי כן…מכאן עולה השאלה, עד כמה חשובה לנו האריזה של המוזיקה שאנחנו שומעים? זה דומה טיפה לסרט הדוקומנטרי של הילדה בת ה-4 שמציירת אומנות מופשטת, רק עם טוויסט הפוך. עד כמה המוזיקה שאנחנו אוהבים משווקת לנו במסווה של הייפ? עצם הרעיון שמי שעושה קולות ליווי באלבום החדש של "שקר כלשהו" היא חבורת פילים אפריקאים אמורה לשנות את היחס שלי לאותו אלבום?

אני אישית משתדל להיכנס לתוך אלבום חדש בלי ציפיות.
כמובן שכמו רוב העולם, גם אני צורך את המוזיקה שלי דרך המלצות של גורם חיצוני כלשהו: חברים/בלוגים/מגזינים וירטואליים וכו..בכל אחת מהדוגמאות המוזיקה משווקת ע"י גורם חיצוני שבטוח שתאהב או תשנא את אותו אלבום וזהו אתה משוחד. אני לא אומר שזה יגרום לי לאהוב אלבום שאני לא מתחבר אליו, אבל לפעמים כשיש הייפ מוגזם לאלבום חדש שמוכתר להיות "אלבום השנה" לא מעט פעמים אני מרגיש שאולי משהו מקולקל אצלי. כמובן שעל טעם ועל ריח אין להתווכח וכל הכתרות השנה הם עסק די מיותר שלדעתי סתם מציב את המוזיקה בתחרות מיותרת. לעומת זאת פרויקטים כמו "הגיבור הלא מושר" נותנים סוג של אלטרנטיבה ל"אלטרנטיבה" לאותן להקות משובחות שמצאו עצמן מפסידות בתחרות הפופולריות.

ועכשיו נחזור לכנר ממקודם. האם אומנות שמוגשת לנו ברחוב אוטומטית נחותה יותר? כמובן שזו דוגמה קיצונית, אבל היא מציגה בצורה הכי טובה עד כמה אנחנו מתעלמים או מפספסים הרבה דברים טובים שנמצאים לנו מתחת לאף. זאת לא הטפה, אני סובל גם כן מאותה בעיה בדיוק.אז לפני ההייפ הצפוי לאלבום החדש של דוב הגריזלי,
הנה לכם כמה קטעים להתרשמות, 3 חודשים לפני שהאלבום Veckatimest יוצא.
יש הרגשה מיוחדת בהקשבה לאלבום שעוד לא יצא, השגה של משהו בלתי מושג שתוך 3 שניות יש כבר לכל העולם. בטח לפני עידן האינטרנט אנשים הרבה יותר התרגשו מהדברים האלה.

Grizzly Bear
הם להקת אינדי רוק-פולק-פסיכודליים-אקספרימנטליים שכאלה מברוקלין שכרגע חתומים בלייבל ווארפ המשובח. הם עושים שילוב מעולה בין כלים אלקטרוניים ומסורתיים עם סאונד וינטיג'י מגניב ואפילו טיפה פרוגי לפעמים, בעיקר בגלל הרמוניות השירה (בדומה לפליט פוקסס). האלבום הזה פשוט מושלם לנסיעות, זאת ההרגשה שאני אישית מקבל ממנו, שמחה כזאת שמציפה אותי כשאני נוסע באיזו דרך כפרית קצת לפני השקיעה.

Grizzly Bear – Southern Point

Grizzly Bear – Fine For Now

Grizzly Bear – Hold Still

כמיטב המסורת, הנה עוד שיר מתורגם ע"י שפי לפינת "מחסוo השפה". כמובן שגם אם גם לכם יש את הרצון לתרגם שיר כלשהו שאתם בטוחים שהעברית תעשה עמו חסד שלחו אליי למייל.

סימן אזהרה

סימן אזהרה, סימן אזהרה
אני שומע אותו אבל לא מתייחס
שמעי את קולי, שמעי את קולי
הוא אומר משהו וזה לא מאוד נחמד
שימי לב, שימי לב
אני מדבר אלייך ואני מקווה שאת מתרכזת
יש לי כסף עכשיו, יש לי כסף עכשיו
בואי מותק, בואי מותק

סימן אזהרה מפני העתיד
זה קרה פעם וזה יקרה שוב
שמעי את קולי, שחקי לי בשיער,
שחקי בו הרבה, לא איכפת לי מה אני זוכר

סימן אזהרה, סימן אזהרה
תסתכלי בשיער שלי, אהבת את העיצוב?
זאת האמת, זאת האמת
עיני הזכוכית שלך ופיך הפתוח
קחי את זה בקלות, קחי את זה בקלות
זה משהו טבעי ואת חייבת להירגע
יש לי כסף עכשיו, יש לי כסף עכשיו
בואי מותק, בואי מותק

סימן אזהרה מפני העתיד
סובבי אותי, סובבי אותי
יש כאן אהבה אבל נראה שהיא כבר נעלמה
אז כדאי שתמהרי
שמעי את קולי, שחקי לי בשיער
שחקי בו הרבה, לא איכפת לי מה אני זוכר

(ראשים מדברים)

Talking Heads – Warning Sign

לאלו מכם ששאלו את עצמם למה לא כתבתי פה בקואופרטיב הרבה זמן עכשיו יגלו על השבועיים הכי מטורפים ואינטנסיביים שהיו לי בחיים ויקבלו את התנצלותי הכנה. הכל החל בערב יום שישי אופטימי שקיבל תפנית חדה ולא צפויה בעלילה.

הערב החל בהופעת ג'אז של חברי הטוב גיא במועדון השבלול.
מי היה מאמין שאחרי היסטוריה של הופעות/פסטיבלים/מסיבות פרועות בעברי דווקא אחרי הופעת ג'אז אני אתרסק במגרש חניה לתוך האספלט והמשיך את הלילה בחדר המיון של איכילוב עם עצם ערובת עין שבורה, שיא האירוניה. הזיכרון שלי מאותו מאורע פשוט נמחק, אבל חברים שלי מדווחים שראו אותי רץ, כנראה נתקע במשהו וצולל למטה הישר לאיבוד הכרה של חצי דקה, לכל דבר כנראה יש פעם ראשונה. דנית, חברה קרובה מניו זילנד שאלה אותי בדרך לבית החולים שאלות באנגלית כדי לשמור על ההכרה שלי, מסתבר שגם לשאלות של גיא בעברית עניתי באנגלית. הגעתי לחדר המיון ודם החליט לזרום לו מהאף שלי כדי להעצים את החוויה. ממה שאני כן זוכר, בחדר המיון ניסיתי להרגיע את כולם שאני בסדר ואחרי שינה בבית הכל יהיה בסדר, לא הייתי כל כך מודע לחומרת המצב, כמה טוב שיש לי חברים ששומרים על קור רוח במצבים הקיצוניים.

מאוחר יותר גם ההורים שלי הצטרפו לחגיגה ועברתי ניתוח, הרדמה מלאה וכל הטררם שנלווה לשבר במקום רגיש כמו ערובת העין. גם אני עכשיו במועדון האקסקלוסיבי של אנשים שיש להם בורג איפשהו בגוף שימשיך ללוות אותם עד הקבר, מעניין אם אני אצפצף בגלאי מתכות. אחרי הניתוח מצאתי את עצמי במחלקת כירורגיה פלסטית של איכילוב עם שותף ערבי שנראה כמו חמאסניק, שיער מגולח, זקן סמיך ובלי שפם. בהמשך גיליתי שהוא רתך שמצא עצמו נישרף ומכאן היללות בערבית מצדו השני של הוילון באמצע הלילה.
5 ימים הייתי מחובר לעירוי של אנטיביוטיקה ולאט לאט גיליתי שגוף שלי מסתגל מאוד מהר לכאבים החדשים שלא היה רגיל אליהם בעבר. למזלי בכל אותם ימים במחלקה החברים והמשפחה ליוו אותי וכמעט לא היה רגע בלי מרקים ומאכלים נוזליים משובחים שהיו הדברים היחידים שהפה שלי היה יכול להיאבק בהם באותן שעות. אמא שלי החליטה לקנות לי חפיסת טאקי שהצליחה גם כן להשכיח ממני את המצב המדכא שאני נמצא בו.

ביום חמישי שוחררתי הביתה, עדיין עם פנים נפוחות ותפרים בגבה. מאז הנפיחות והסימנים הכחולים כמעט ונעלמו, זה מטורף באיזו מהירות הגוף מבריא במצבים האלה. אני מאמין שתוך כמה ימים כבר לא יהיה ניתן להבחין בשום סימן מאותה פציעה הרורה ולא תהיה לי בעיה גם ללעוס ולפתוח את הפה כמו פעם ובכלל התחושה ללחי תחזור.

אז זהו, עכשיו אחרי שהדיווח המתומצת מאחורי אני יכול להתפנות ולספר לכם על הלהקה שליוותה אותי במשך אותה תקופה מוזרה. כנראה שגם בעוד 50 שנה כשאני אקשיב לאלבום שלהם אותן רגשות יציפו אותי באותה אינטנסיביות. אני מרגיש שהאלבום הזה שלהם הוא ממש פסקול סוריאליסטי של התקופה האחרונה. רבותי וגבירותי, קבלו את
Seagull.

מדובר בלהקת פולק אלטרנטיבית ממלבורן אוסטרליה,
הסולן שלהם נשמע כמו שילוב בין הסולן של אלפנט פרייד, עידו פלוק וגרהם קוקסון מבלר. חברי ההרכב הם: כריס, שכותב את השירים ומנגן בגיטרה ושר, מיקי על האקורדיון ופרקשן, אדי על הבס וקישור (שם אוסטרלי מוזר) בתופים.
הפרויקט הוא למעשה רעיון ילדות של כריס שהחל את דרכו בעולם המוזיקה בכלל כגיטריסט קלאסי. הוא הושפע מאוד ממוזיקה מינימליסטית, בלוז ופולק. זהו פרויקט סולו שהחל באי.פי של כריס ובהמשך התגלגל להרכב הנוכחי.

אחרי הצלחת האי.פי התגבש לו ההרכב והלהקה החלה לחרוש את אוסטרליה ולקצור לאט לאט שבחים. הם הוציא ביוני 2008 את האלבום, Goodbye Weather.
האלבום הזה הוא מסע מהפנט של 11 שירים (מהם תוכלו להאזין פה ל-3 שאני אישית מאוד אוהב). אני מאמין שהעתיד שלהם מזהיר, זאת לפחות התחושה שלי. המוזיקה שלהם כל כך כנה וחמה שקשה להישאר אדיש אליה. אל תשכחו איפה שמעתם עליהם ראשונים.

Seagull – Not There Yet

Seagull – Dust Storm

Seagull – Joy

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, פרויקט "מחסום השפה" ימשיך ללוות את הקואופרטיב משבוע לשבוע. החלטתי שאני אפרסם מעכשיו בכל פוסט שיר חדש שימצא מאוחר יותר את מקומו בעמוד "מחסום השפה", כך תוכלו גם להישאר מעודכנים וגם להגיב אם תרצו. אני שמח להציג עוד תרגום משובח של יפתח שפירא.

משחק צללים

למרכז העיר, במפגש כל הדרכים, מחכה לך
לעומק הים, שם שקעו כל התקוות, מחפש אותך
נעתי דרך הדממה מבלי לנוע, מחכה לך
בחדר עם חלון בפינה מצאתי אמת

במשחק צללים לא יודע אלא לשחק את מותך,
כשהרוצחים נקבצו בארבע שורות רוקדים על הרצפה
ובפלדה קרה ריח גופיהם החל נקשר
ואני רק בהיתי בפליאה כשהכל נגמר

עשיתי הכל, כל מה שרציתי
נתתי שינצלו אותך למטרותיהם
למרכז העיר בלילה, מחכה לך
למרכז העיר בלילה, מחכה לך

-ג'וי דיוויז'ן

Joy Division – Shadowplay