Riot Grrrl

פאנק נשי הוא מחוספס, פמיניסטי שנוצר בסצנת האינדי בתחילת שנות ה-90 והמשיכה לפעול גם אחרי שהסגנון נחלש ונעלם מאור הזרקורים. אותן נשים ערבבו בין אישיות קתרזיט לאקטיביזם פוליטי. המילים שלהן לרוב דיברו על נושאים שנגעו במין הנשי: אונס, מכות בבית, מיניות (כולל אהבה לסבית), השליטה הגברית בהיררכיה החברתית והחולשה של המין הנשי מנגד. כל אלה דרך נקודת מבט רדיקלית ומיליטנטית. השירה שלהן הייתה כועסת לפעמים עם צעקות ילדותיות ורעש בלי מלודיות יותר מדי מורכבות או טכניקה גבוה.

הלוחמניות של אותן נשים שירתו כמה מטרות: היא הבטיחה שהמוזיקה האנטי מסחרית שלהם לא תתמסחר בעצמה כמו הרוק האלטרנטיבי (הלייבל הגדול ביותר שהוציא להן אלבומים היה Kill Rock Star). הן התנגדו לסטריאוטיפים נשיים כרגישות שרק מחפשות אהבה. הן מצאו בנויז ככלי טוב להעביר את המסר שלהן. אותן נשים מצאו בלקיחת גיטרה ופריטה של רעש בלתי מרוסן, לא רק סיפוק וכיף גדול, אלא גם אקט משחרר.

למי שלא מכיר את הסצנה, המוזיקה הזו יכולה להשמע מאוד מגוונת, אבל למעריצים של אותה תנועה, המסר היה חזק יותר מהמוזיקה. אותה תנועה התרכזה בעיקר בסיאטל/אולימפיה ואיזור וושינגטון, כמה להקות גם בבריטניה כמו Huggy Bear וחלק יותר גראנג'יות כמו Babes in Toyland ו- L7 דגלו באידיאולוגיה דומה.

עם גישת המחאה שהייתה מושרשת כבר בפאנק Joan Jett זכתה להכרה בעיקר בזכות שירי הפאנק הפשוטים שלה, הביטחון המיני שלה והגישה העסקית העצמאית שלה. עם מבול של זמרות כישרוניות בזרמים אחרים של המוזיקה האלטרנטיבית תייגו זמרות רוק אלטרנטיביות כפאנקיסטיות, זמרות כמו Hole ו- PJ Harvey מה שלא היה נכון. להקות פאנקיסטיות נשיות אמיתיות כמו Bratmobile 7 Year Bitch, Team Dresch, Bikini Kill לעולם לא זכו לפופולאריות.
האהדה אליהן דעכה כעבור כמה שנים, אך סצינת האינדי חשפה מדי כמה זמן זמרות פמיניסטיות חדשות שהמשיכו לשים את הקול הנשי על המפה.
זמרות עבר כמו Kathleen Hanna המשיכו לעבוד בפרויקטים חדשים ו- Sleater Kiney הפכה לזמרת אינדי כמה שנים מאוחר יותר. אותן פאנקיסטיות ואחרות הצליחו לשלב את האידיאלים שלהן שנים מאוחר יותר גם במוזיקה יותר נגישה יותר לקהל וטכניקה גבוהה יותר.