Indie Rock

מקור השם אינדי הוא מהמילה "אינדיפנדנט" (עצמאי) שמתארת את גישת "עשה זאת בעצמך" של אותן להקות ולייבלים דלי תקציב שיצרו את המוזיקה הזו. הלייבלים הגדולים בג'אנר אולי חתמו על חוזי הפצה עם לייבלים מסחריים וגדולים, אבל זאת מבלי לערב אותם בתהליך ההפקה והיצירה, זו הייתה אוטונומיה משלהם.
כך יכלו להקות אינדי לחקור צלילים חדשים ולכתוב מילים שלא נוגעים או מתאימים לקהל הרחב. הם לא כיוונו למיינסטרים ורווח כספי לא היה חלק מהאג'נדה שלהם (למרות שכל לייבל צריך להרוויח בשביל להתקיים).
נסללה דרך חדשה שעיצבה את הסאונד המחתרתי האמריקאי והרוק האלטרנטיבי של שנות ה-80.

למרות שהכינוי אינדי נפוץ מאוד, הוא שונה לחלוטין מהרוק האלטרנטיבי, בעיקר מאז שנירוונה הפכה למיינסטרים. הטעם המוזיקלי שהיה במיינסטרים עיצב את האלטרנטיב בהדרגה לסגנון רוק חזק ורציני ובתהליך הפך אותו גם לצפוי מראש ואנרגטי. אינדי רוק ניסה להתנגד לאותה תופעה ולא כל הזרמים של הרוק האלטרנטיבי בחרו לחצות יחד עם נירוונה לעבר המיינסטרים.
למרות שלהקות האינדי חולקות את הרעיון הפאנקיסטי נגד התמסחרות, היא לא מגדירה מתי להקה נחשבת באמת לעצמאית ובאיזה שלב היא "מכרה את עצמה".

ההנחה הכללית אומרת שבלתי אפשרי להתאים את האינדי לחלק מהמיינסטרים מלכתחילה. יש מספיק סיבות (כמעט יותר מלהקות אינדי) כדי לחשוב שאינדי לא יהיה נגיש לקהל הרחב: הוא תמים מדי, מוזר מדי, רגיש ומלנכולי מדי, עדין וחולמני מדי, אינטימי וחושפני במילים שלו, דל תקציב ומוקלט בציוד זול.
מצד שני היו שחשבו שהאינדי הוא רועש מדי, לא קליט, אגרסיבי מדי עם יותר מדי רבדים ומושפע מיותר מדי סגנונות כדי להצליח להיות חלק מהמיינסטרים.
להקות כמו: Pixies, Sonic Youth, Dinosaur Jr., Jesus & Mary Chain הוכיחו אחרת. המוזיקה שלהם נוצרה ונועדה לאאוטסיידרים, כמו שהרוק האלטרנטיבי היה בתחילת דרכו. זה לא שהאינדי נמנע מלהיות מלא עוצמה ונוטף טסטוסטרון, אלא שהוא לא ניסה להיות מאצ'ואיסטי בנוגע לזה כמו ברוק האלטרנטיבי.

במהלך שנות ה-90 האינדי רוק המשיך להתפתח לזרמים שונים:
Indie Pop, Dream Pop, Noise-Pop, Lo-fi, Math Rock, Post-Rock, Emo, Space Rock, Sadcore ואחרים, כשכל סגנון הוא תופעה מחתרתית בפני עצמה.