חבר הקואופרטיב הנאמן יותם חולק את סיכום השנה שלו.

סיכום שנה אלטרנטיבית

כתב: יותם קשת

באופן כללי לא התלהבתי במיוחד מהמוזיקה של השנה הנוכחית. השנתיים האחרונות היו לטעמי מעט יותר מוצלחות. מצד שני, אכזבה גדולה לא הייתה השנה. בכל זאת, לא כל שנה יוצא אלבום חדש ללהקות כמו Portishead.

פיתחתי הרבה ציפיות מאלבומים שעמדו לצאת ללהקות שאני סוגד להם – Portishead, Ladytron ו – TV on the Radio. לטעמי האישי, רק הראשונה סיפקה את הסחורה. הרבה הייפ נוצר השנה סביב MGMT המאוד-מוכשרים אך המוזיקה שלהם לא העיפה לי את המוח כמו שציפיתי עקב כמות ההייפ. עם זאת, כנראה שאני בעמדת מיעוט כי נראה שזו הייתה השנה שלהם ללא ספק (במיוחד לאור העובדה שהסינגל Electric Feel נכנס חזק לפלייליסט של גלגלצ).

השנה נערכו 2 פסטיבלי אינדי – פסטיבל חוצמזה בצפון (אוגוסט) ופסטיבל אינדינגב (אוקטובר) בדרום. כל אחד מהם ממשיך מסורת של פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבי בחיק הטבע.

אינדינגב הוכיח שיש ביקוש לא מועט למוזיקה חדשה ומעניינת (קיבינימט – נשארתי בחוץ נטול כרטיס!). למרות שאני חייב לציין שרוב האנשים שהיו שם לא באמת באו בשביל האלטרנטיב, אלא יותר בשביל הקטע של "פסטיבל בטבע". אני לא אומר שזה רע, בכל זאת המוזיקה האלטרנטיבית קלטה הרבה אוזניים חדשות שאולי יצטרפו לקהל המאזינים שלה. מצד שני, הצביון של הפסטיבל הפך להיות הרבה פחות מיוחד ועקב הקהל הגדול הפסטיבל נראה ממוסחר מעט. ולא שיש לי טענות! חלילה, אני מחזק את ידיהם של מארגני אינדינגב ומקווה להיות שם גם בפעם הבאה (עם כרטיס כניסה).

בניגוד גמור להמוניות והמסחריות של אינדינגב, עומד פסטיבל חוצמזה. ההרגשה האישית שלי היא שחוצמזה היה פסטיבל הרבה יותר אינדי ובתולי באופי שלו מאינדינגב. כמות האנשים שנכחו בו לא הייתה גדולה במיוחד, האומנים שהופיעו היו קצת יותר שוליים והארגון קצת פחות ממוסחר. הרגשתי כאילו כינסו את כל סצינת האינדי בארץ למקום אחד, בו כולם הרגישו שייכים, מה שקשה לי לומר על אינדינגב.

Ladytron הוא אחד ההרכבים האהובים עלי. ב – 2005  הם הוציאו את Witching Hour המדהים שהביא פרסום רב להרכב הליברפולי. ציפיתי בקוצר רוח השנה לצאת אלבומם החדש Velocifero. אחרי ששמעתי כמה שירים ממנו קשה לומר שלא התאכזבתי ממנו קשות. האלבום החדש הדיף ריח חזק של נפטלין ודארק-אייטיז. ציפיתי מהם לקצת יותר מרטרו של אלקטרו-פופ מהול בדארק-אייטיז, בכל זאת באלבום הקודם היה שילוב מדהים של אלקטרו, פופ ורוק. לליידיטרון יש עוד כל כך הרבה דברים לחדש, אבל האלבום הזה מתחיל להראות נסיגה במוזיקה שלהם כמו נסיגה בשיער של בחור בן 22 – יותר מדי מוקדם!

תופעה מבורכת ומדהימה כאחד היא חדירת האינדי לפלייליסט של גלגלצ. זה התחיל בשנה החולפת עם Clever and Strong של עמית ארז, שהפך בין לילה מיקיר האינדי לשם מוכר באוזניהם של מאזיני גלגלצ (ואני לא מתכוון למאזיני  הקצה שמכירים אותו זה מספר שנים). מסתבר שהייפים עולמיים תופסים גם בארץ, כי מישהו שם בגלגלצ החליט שהוא מכניס ללב הפלייליסט את MGMT הראויים לכך. אבל הכניסה לפלייליסט שבאמת הפתיעה אותי היא Daddy's Gone של Glasvegas. מי היה מאמין שלהקה שעל גבול השוגייז תושמע ברדיו בשתיים בצהריים בגלגלצ?

אני עדיין לא מריח את הנפט, אבל נדמה לי שחפרתי מספיק. ועכשו – לדברים המעניינים באמת שקרו השנה:ישראלים שגרמו לי לקטוע באמצע שיחות עם אנשים:

1.     איתי נירנבלט – כללים פנימיים. שמישהו יסביר לי מאיפה צץ הבחור הזה… שיר קצת עצוב עם שילוב מנצח של גיטרות ואלקטרוניקה. הפקת לואו-פיי ביתית שמעבירה את הכנות שבשיר.

2.     Nico Teen – True Desire. אלקטרו-פופ מגניב רצח עם טוויסט אפל. רק ירושלמים יכולים להמציא דברים כאלה.

3.     Strawberry Jam – Cupcakes. שיר מדליק שגורם לך לרצות לקפוץ גבוה עד שתדפוק ת'ראש בתקרה. בפסטיבל חוצמזה (שבו הן הופיעו) הסתבר לי שהגיטריסטית למדה איתי בשכבה.

4.     פג אדיר – הטכנאי. אלקטרוניקה לא מתחכמת ולא מתוחכמת מדי, אבל יש משהו מרגש בפשטות הזו. או שאני אוהב את השיר בגלל שאני בעצמי טכנאי…

5.     בני המה – בני המה. אין מה לעשות, כל מה שאוהד פישוף עושה ראוי להערכה. טוב לראות שהוא חזר לכיוון האלקטרוני, במיוחד לאור שיתוף הפעולה בהרכב הנוכחי עם ישי אדר הלא פחות מוכשר.

קאברים מעוררי השראה:

1.     Baby Charles – I bet you look good on the dancefloor. מה קורה כשלוקחים קוף ארקטי ומזריקים לו מנה של גרוב? בייבי צ'ארלס הגרוביים הכניסו טוויסט פאנקי לשיר של הארקטיק מאנקיז שעושה לו רק טוב ולוקח אותו לכיוון אחר לחלוטין.

2.     Noa Babayof & Amit Erez – Vogue. מה קשור מדונה לאינדי? לא יודע, אבל זה יצא טוב. בביוף וארז מכניסים אקוסטיקה ורגש לפופ של מדונה, קצת יוצא דופן ואי אפשר לומר שזה לא מקורי.

5 שירי השנה שלי:

1. Portishead – Hunter. הסטלה חוזרת! גם אחרי כמעט עשור פורטיסהד רחוקים מלאבד את הטאץ' המכשף והממסטל שלהם.

2. Amanda Palmer (feat. Zoe Keating) – Astronaut. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר חשבתי "מה לעזאזל זה היה?". סוג של קברט שמטריף את האוזניים, עם כלי מיתר שיושבים בול.

3. Vivian Girls – Wild Eyes. אח, כמה זמן לא שמעתי רוקנרול נשי מלוכלך, גורם לי להתגעגע לגירלס של שרון קנטור. בכלל, כל השירים האחרונים של ויויאן גירלס גרמו לי לתהות למה אין עוד נשים שעושות רוק פאנק.

4. Santogold – Creator. בסדר, אז מקוריות זה לא הצד החזק פה, בכל זאת ההשוואה בין סנטוגולד ל – MIA מתבקשת ואפילו המפיקים המוזיקליים כמעט לא השתנו. ועדיין הסינגל הזה מתעלה על כל אלה ומספק את השילוב הראוי בין מוזיקה שחורה לאלקטרוניקה.

5. Ladyhawke – Paris Is Burning. אלקטרו-פופ פשטני שלא ברור לי למה לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ.

5 אלבומי השנה שלי:

1. Portishead – Third. בשביל אלבומים כאלו אני מוכן לחכות אפילו שני עשורים.

2. Flying Lotus – Los Angeles. אלבום מדהים שלא זכה לפרסום ולהכרה הראויים לו. אלקטרוניקה שחורה יוצאת דופן ומהפנטת.

3. Baby Charles – Baby Charles. גרוב צרפתי שמשלב בין ישן לחדש. קופח גם כן בפרסום המגיע לו.

4. MGMT – Oracular Spectacular. כנראה שההייפ הזה מצדיק את עצמו. בכל זאת, צריך לתת להם קרדיט על הכניסה לפלייליסט.

5. The Hold Steady – Stay Positive. ציפיות גדולות היו מההרכב הזה אחרי האלבום האחרון שלהם, והם מספקים את הסחורה – ובגדול!

וכדאי שגם אנחנו נשאר חיוביים.

שנת אינדי מוצלחת ופוריה,

יותם.

אני שמח לארח פה בין עמודי הקואופרטיב את יותם קשת, חבר יקר וכותב מוכשר.

נוער המגבעות

כתב: יותם קשת

הייפ. יש לי סלידה מהמושג הזה. כשהוא מתעורר כולם פתאום אוהבים אותו, ואחרי שלושה חודשים אנשים מבינים לפתע לאיזה זבל הם סגדו. קצת דומה להנגאובר. כמו כל להקת רוק מפוצצת בכשרון בלתי מרוסן, ההייפ שהזין את "נושאי המגבעת" (נ"ה) הוא גם זה שהקיץ עליה את הקץ. נ"ה היו אנדרגראונד בכל רמ"ח איבריהם, אהד פישוף הסולן פירק את החבילה משהבין שהם הפכו למעיין מיינסטרים של שינקינאים.

את חייה הקצרים של נ"ה רצוי לחלק ל – 2 חלקים: התקופה עד להוצאת הקסטה הראשונה ותקופת הקלטת האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?". הפריחה האומנותית הגדולה של הלהקה הייתה בתקופה המוקדמת של הקסטה, בה החלה לצבור קהל מעריצים פנאטי. בתקופה המאוחרת של הוצאת האלבום גדל קהל המעריצים הרחב שהביא עמו פרסום ותהילה ללהקה, מה שסימן את תחילתו של הסוף.

אז מה כל כך מיוחד בלהקה הזו? בפברואר 07' נערך לכבודם מופע מחווה בו אומנים בני זמננו ביצעו גרסאות כיסוי לשירים של נ"ה. המופע נערך בבארבי בת"א ובזמן ההופעה עמדו מחוץ למועדון כ – 1000 איש שלא הצליחו להכנס. לפני המופע הוצפו אתרי האינטרנט בכתבות לקראת ההופעה וההייפ התעורר מחדש. קצת קשה לקלוט על מה כל המהומה, בסך הכל מדובר בלהקת שוליים ירושלמית מלפני 20 שנה. ועדיין, כל כך הרבה אנשים כמהים לשמוע עוד קצת מההרכב המיתולוגי. אני לא מכיר הרכב שוליים בארץ שמצליח לעורר הייפ בסדר גודל שכזה גם אחרי 20 שנה.

אהד פישוף, אלון כהן, ישי אדר ותמיר אלברט הכירו בתיכון לאומנויות החדש בירושלים ומשם החלה להתגלגל ההסטוריה של המגבעות. אבל אני לא כאן כדי לספר את כל ההסטוריה של הלהקה – בשביל זה יש את MOOMA. אז איפה בעצם התחיל ההייפ? שאלה טובה. מה שייחד את נ"ה היה הפרובוקציות שהם ניסו לעורר (גילוח ראשו של ישי אדר לפני הופעה), בעיטה בפרות קדושות (התבטאויות של פישוף כנגד שלום חנוך) וטקסטים לא ברורים אך עם זאת גאוניים (בערך בכל שיר שנכתב ע"י פישוף). השעמום של תקופת סוף שנות השמונים יחד עם הדכאון של מלחמת לבנון המתמשכת יצרה הרמה להנחתה של נ"ה באף של החברה הישראלית. התרסה כנגד המוסכמות, נגד הממשלה, נגד מלחמת לבנון, נגד פוליטיקאים מושחתים, נגד אלוהים, אי הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית ואי הרצון להיות אהודים.

אם נעשה השוואה בין הקסטה שהוציאו נ"ה בתקופה המוקדמת לבין האלבום שהוציאו לפני הפירוק, אפשר לגלות את הסיבה שפישוף פירק את החבילה רגע לפני שההרכב הפך להיות מיינסטרים כמו משינה (השוואה לגמרי לא מקרית – שלומי ברכה הוא זה שהפיק להם את האלבום). אפשר לשים לב למגמת השינוי. הטקסטים נעשו פחות נוקבים (אך לא פחות מקוריים וסתומים). המוזיקה הפכה מסאונד מחתרתי מלוכלך עם נטייה לפוסט-פאנק למוזיקת גיטרות שקלעה בול לטעם של הציבור הרחב. בנוסף, נעשתה תחלופה בחברי ההרכב. נ"ה הפכו לחיית המחמד הירושלמית של המיינסטרים התל-אביבי. פישוף הבין שההרכב איבד את הצביון שהיה לו והחליט להפרד מההרכב לפני שהוא יהפוך להיות עוד רוקר משעמם. חילוקי הדעות בין חברי ההרכב גרמו לכך שההרכב ללא פישוף המשיך במתכונת הנוכחית וחבר לסיבוב הופעות יחד עם צביקה פיק(!).

כמו כל אומן מוכשר שמת, ההערכה לנ"ה רק הלכה וגדלה אחרי מותם. קהל המעריצים (שהתרחב עם השנים) לא שכח אותם והמורשת אותם השאירו נ"ה נשארה עד לזמננו. זוהי דוגמה יוצאת דופן להייפ שהיה בעבר אך למעשה נשאר רדום במשך שנים, ובכל פעם שהרכב של אחד מהפליטים של נ"ה (כמו "הפה והטלפיים") מוציא חומר חדש, מתעורר מחדש ההייפ. כנראה שלשעמום של סוף האייטיז יש הקבלה לאוקיינוס המיינסטרים של שנות האלפיים. אנשים עדיין מחכים לקבל את המכה בפרצוף, לפחות היום אפשר לגלוש במייספייס כדי לקבל אותה ולא צריך להרחיק לכת עד לתאטרון הפרגוד בירושלים של 87'.