נפלתי חזק
לאלו מכם ששאלו את עצמם למה לא כתבתי פה בקואופרטיב הרבה זמן עכשיו יגלו על השבועיים הכי מטורפים ואינטנסיביים שהיו לי בחיים ויקבלו את התנצלותי הכנה. הכל החל בערב יום שישי אופטימי שקיבל תפנית חדה ולא צפויה בעלילה.
הערב החל בהופעת ג'אז של חברי הטוב גיא במועדון השבלול.
מי היה מאמין שאחרי היסטוריה של הופעות/פסטיבלים/מסיבות פרועות בעברי דווקא אחרי הופעת ג'אז אני אתרסק במגרש חניה לתוך האספלט והמשיך את הלילה בחדר המיון של איכילוב עם עצם ערובת עין שבורה, שיא האירוניה. הזיכרון שלי מאותו מאורע פשוט נמחק, אבל חברים שלי מדווחים שראו אותי רץ, כנראה נתקע במשהו וצולל למטה הישר לאיבוד הכרה של חצי דקה, לכל דבר כנראה יש פעם ראשונה. דנית, חברה קרובה מניו זילנד שאלה אותי בדרך לבית החולים שאלות באנגלית כדי לשמור על ההכרה שלי, מסתבר שגם לשאלות של גיא בעברית עניתי באנגלית. הגעתי לחדר המיון ודם החליט לזרום לו מהאף שלי כדי להעצים את החוויה. ממה שאני כן זוכר, בחדר המיון ניסיתי להרגיע את כולם שאני בסדר ואחרי שינה בבית הכל יהיה בסדר, לא הייתי כל כך מודע לחומרת המצב, כמה טוב שיש לי חברים ששומרים על קור רוח במצבים הקיצוניים.
מאוחר יותר גם ההורים שלי הצטרפו לחגיגה ועברתי ניתוח, הרדמה מלאה וכל הטררם שנלווה לשבר במקום רגיש כמו ערובת העין. גם אני עכשיו במועדון האקסקלוסיבי של אנשים שיש להם בורג איפשהו בגוף שימשיך ללוות אותם עד הקבר, מעניין אם אני אצפצף בגלאי מתכות. אחרי הניתוח מצאתי את עצמי במחלקת כירורגיה פלסטית של איכילוב עם שותף ערבי שנראה כמו חמאסניק, שיער מגולח, זקן סמיך ובלי שפם. בהמשך גיליתי שהוא רתך שמצא עצמו נישרף ומכאן היללות בערבית מצדו השני של הוילון באמצע הלילה.
5 ימים הייתי מחובר לעירוי של אנטיביוטיקה ולאט לאט גיליתי שגוף שלי מסתגל מאוד מהר לכאבים החדשים שלא היה רגיל אליהם בעבר. למזלי בכל אותם ימים במחלקה החברים והמשפחה ליוו אותי וכמעט לא היה רגע בלי מרקים ומאכלים נוזליים משובחים שהיו הדברים היחידים שהפה שלי היה יכול להיאבק בהם באותן שעות. אמא שלי החליטה לקנות לי חפיסת טאקי שהצליחה גם כן להשכיח ממני את המצב המדכא שאני נמצא בו.
ביום חמישי שוחררתי הביתה, עדיין עם פנים נפוחות ותפרים בגבה. מאז הנפיחות והסימנים הכחולים כמעט ונעלמו, זה מטורף באיזו מהירות הגוף מבריא במצבים האלה. אני מאמין שתוך כמה ימים כבר לא יהיה ניתן להבחין בשום סימן מאותה פציעה הרורה ולא תהיה לי בעיה גם ללעוס ולפתוח את הפה כמו פעם ובכלל התחושה ללחי תחזור.
אז זהו, עכשיו אחרי שהדיווח המתומצת מאחורי אני יכול להתפנות ולספר לכם על הלהקה שליוותה אותי במשך אותה תקופה מוזרה. כנראה שגם בעוד 50 שנה כשאני אקשיב לאלבום שלהם אותן רגשות יציפו אותי באותה אינטנסיביות. אני מרגיש שהאלבום הזה שלהם הוא ממש פסקול סוריאליסטי של התקופה האחרונה. רבותי וגבירותי, קבלו את
Seagull.
מדובר בלהקת פולק אלטרנטיבית ממלבורן אוסטרליה,
הסולן שלהם נשמע כמו שילוב בין הסולן של אלפנט פרייד, עידו פלוק וגרהם קוקסון מבלר. חברי ההרכב הם: כריס, שכותב את השירים ומנגן בגיטרה ושר, מיקי על האקורדיון ופרקשן, אדי על הבס וקישור (שם אוסטרלי מוזר) בתופים.
הפרויקט הוא למעשה רעיון ילדות של כריס שהחל את דרכו בעולם המוזיקה בכלל כגיטריסט קלאסי. הוא הושפע מאוד ממוזיקה מינימליסטית, בלוז ופולק. זהו פרויקט סולו שהחל באי.פי של כריס ובהמשך התגלגל להרכב הנוכחי.
אחרי הצלחת האי.פי התגבש לו ההרכב והלהקה החלה לחרוש את אוסטרליה ולקצור לאט לאט שבחים. הם הוציא ביוני 2008 את האלבום, Goodbye Weather.
האלבום הזה הוא מסע מהפנט של 11 שירים (מהם תוכלו להאזין פה ל-3 שאני אישית מאוד אוהב). אני מאמין שהעתיד שלהם מזהיר, זאת לפחות התחושה שלי. המוזיקה שלהם כל כך כנה וחמה שקשה להישאר אדיש אליה. אל תשכחו איפה שמעתם עליהם ראשונים.
Seagull – Not There Yet
Seagull – Dust Storm
Seagull – Joy
כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, פרויקט "מחסום השפה" ימשיך ללוות את הקואופרטיב משבוע לשבוע. החלטתי שאני אפרסם מעכשיו בכל פוסט שיר חדש שימצא מאוחר יותר את מקומו בעמוד "מחסום השפה", כך תוכלו גם להישאר מעודכנים וגם להגיב אם תרצו. אני שמח להציג עוד תרגום משובח של יפתח שפירא.
משחק צללים
למרכז העיר, במפגש כל הדרכים, מחכה לך
לעומק הים, שם שקעו כל התקוות, מחפש אותך
נעתי דרך הדממה מבלי לנוע, מחכה לך
בחדר עם חלון בפינה מצאתי אמת
במשחק צללים לא יודע אלא לשחק את מותך,
כשהרוצחים נקבצו בארבע שורות רוקדים על הרצפה
ובפלדה קרה ריח גופיהם החל נקשר
ואני רק בהיתי בפליאה כשהכל נגמר
עשיתי הכל, כל מה שרציתי
נתתי שינצלו אותך למטרותיהם
למרכז העיר בלילה, מחכה לך
למרכז העיר בלילה, מחכה לך
-ג'וי דיוויז'ן
Joy Division – Shadowplay