אם תנסו לעשות סוג של חתך גס של אנשים ומוזיקה תגיעו למסקנות סוציולוגיות מעניינות. אני לא מתכוון לאו דווקא לכך שרוב מי שומע מוזיקה מזרחית הוא מזרחי, אלא יותר מנסה להתמקד באינדי רוק האלטרנטיבי. מה משותף לאנשים שבוחרים לחקור את אותה המוזיקה? מה מניע אנשים לחפש שוב ושוב להקות חדשות? ולמה רוב הציבור לא בוחר לעשות כמוהם?

הגיוני הרי שאם היו קוראים לי ויקטור שגר נגיד ב…ראש העין לצורך העניין וגדל במשפחה אחרת כל התפיסה שלי למוזיקה הייתה שונה לגמרי. מכאן בעצם נובע שכדי להגיע למוזיקה שאני שומע היום הייתי צריך לעבור מסע של 21 שנה, בטח גם לשירי הילדים מגיל 3 יש סוג של קשר למוזיקה הפינית אקספרימנטלית שאני שומע מדי פעם. זה מפתה לחשוב איך המוזיקה תשמע בעוד 100 שנה ואולי יש אמנים שהקדימו את זמנם ועשו אותה כבר ונעלמו להם לאיזו פינה חשוכה. כנראה שזה פשוט לא מספיק רק להיות מקורי, אתה צריך לשבור את החוקים הקיימים ולא תמיד להמציא חדשים.

לפני שבוע היה לי ויכוח מוזיקלי עם אחותי. יש לה חלק מאוד חשוב בהתפתחות המוזיקלית שלי. היא מבוגרת ממני ב-9 שנים וגם היא הייתה תמיד עם היד על הדופק בכל מה שקשור למוזיקה. הויכוח התחיל כשהסעתי אותה ברכב ושמתי דיסק של "אנימל קולקטיב", שתי שניות אח"כ היא אמרה שהיא לא מסוגלת להקשיב לזה. אני אסכם את הויכוח הארוך והאמוציונלי ואומר שמנקודת המבט שלה בגיל מסוים אתה מגיע למסקנה שאתה לא מחפש מוזיקה מאתגרת שכלית, מחושבת או מורכבת מדי. פעם היא הייתה בצד שלי, היא אהבה מוזיקה מורכבת ועמוקה יותר, מה לעזאזל השתנה?! אני כמובן הצהרתי שלי זה לא יקרה. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה לא נכון. כמה בני 30 או 40 אתם מכירים, עם משפחה וילדים כמובן, שממשיכים להיות חלק מהזרם האלטרנטיבי במוזיקה? הדוגמה הכי טובה היא קוטנר האב, איש החיפושיות הרולינג סטונז לעומת קוטנר הבן, "נער האינדי הפוחז". לפי הדפוס הזה בעוד כמה שנים אני אמשיך להקשיב לאותה המוזיקה שאני מקשיב לה בשנות ה-20 שלי ושם פחות או יותר המסע שלי יגמר. רק אותי העניין הזה מטריד?

בנימה קצת יותר אופטימית אני אספר לכם קצת על להקת פוסט רוק מגניבה שמשלבת קצת מוזיקה אלקטרונית משובחת עם נגיעות קטנות לפעמים של דראם אנד בייס ודאב שלצערי קצת חמקה מתחת לרדאר של כולם. תכירו את
Downliners Sekt.

אז מה בעצם כל כך מיוחד בלהקה הזאת אתם בטח שואלים.
קודם כל, הם חולקים את האלבומים המעולים שלהם בצורה חופשית באתר שלהם. מעבר לזה ניתן לקרוא באתר הפלאש המגניב שלהם הרבה מאוד אינפורמציה על מה מניע אותם ליצור, מאיזו מוזיקה הם מושפעים ומה הרקע המוזיקלי שלהם.
לאלו מכם ששואלים את עצמם, רגע הם בעצם מחקים את רדיוהד, לא? זהו שלא, הם חלקו את האלבומים שלהם ברשת הרבה לפני.
בניגוד להרבה להקות אחרות, הם מעודדים שיתוף קבצים ומאמינים שזה דוחף את היצירה ולא להיפך. מצד שני מאוד חשוב להם שאנשים אחרים לא ירוויחו כסף על המוזיקה שהם יוצרים ולמעשה הם עצמם לא רואים גרוש. הם מודים שעלות ההפקה העצמית לא יותר מדי גבוה ברגע שמורידים את כל הוצאות ההפצה, השיווק וכו..הם יוצרים בשביל ליצור ולגעת בכמה שיותר אנשים וזה כל היופי.

Downliners Sekt – Panic! Sonic Monk

Downliners Sekt – Scope Creep

Downliners Sekt – Point Omega

לסיום סיומת תנו לי לחשוף בפניכם את הפינה החדשה בקואופרטיב "מחסום השפה" שמושקת ע"י חברי הטוב יפתח שפירא (שפי). זוהי למעשה פינה שתתעדכן אחת לשבוע ותציג בכל פעם שיר מתורגם חדש (או יותר). אם גם אתם רוצים לקחת חלק בפינה שלחו לי תרגומים משלכם לשירי רוק שאתם אוהבים שכתובים כשירה וגם אתם תוכלו להיות חלק מהקואופרטיב.

*הערה: כרגע יש תקלה בלתי מוסברת בעמוד המאמרים, העמוד לא עולה על דפדפן של אקספלורר. אני אנסה לפתור את הבעיה בהקדם, איתכם הסליחה.

לכל אחד יש כמה חברים וירטואלים שלמרות שהם מסתתרים לפעמים מאחורי כינויים מוזרים, מאיזושהי סיבה פשוט יותר קל להפתח אליהם. אולי אתם לא מדברים כל יום בטלפון או נפגשים לשתות איזו בירה בפאב הקבוע, אבל יש לכם הרגלים מוזרים משלכם ודרך מקורית לחלוק אחד עם השני את מה שיושב לכם על המצפון ואיזו מוזיקה חדשה הצליחה לרגש אתכם.

כך הייתי מנסה להגדיר את הקשר שלי לענת דמון ז"ל שלמרות שלא היינו קרובים זה לזה, היא הייתה חשובה לי מאוד והיה לה אצלי תמיד מקום מיוחד בלב…אני באמת חייב לה הרבה, גם מהדרך בה התפתחתי כבן אדם וגם כמוזיקאי ואוהב מוזיקה. קשה למצוא אנשים עם כל כך הרבה השפעה בסצינת המוזיקה המקומית שעושה את עבודתו כל כך טוב מאחורי הקלעים ובאור הזרקורים עם הרבה צניעות. אבל תמיד לפני הכל היא הייתה אמא.

ה"קשר" שלי עם ענת התחיל לפני 4 שנים. אם אני לא טועה שמעתי אותה יום אחד ברדיו וזהיתי את סאונד הדומיננטי של רן שם טוב באלבום המעולה שלה Falling. די מהר רכשתי את האלבום וחרשתי אותו בלי סוף. חיכיתי וחיכיתי עד שענת תופיע עם החומרים שלה מול קהל ובשלב מסוים פשוט החלטתי ליצור איתה קשר. כמו שתראו די מהר, באותה תקופה הייתי הרבה יותר נאיבי ותמים:

"קודם כל שלום, מה נשמע?
קוראים לי מיקי, אני עוד אחד מהמעריצים….
אני מקווה שאני לא תופס אותך באיזה סיבוב
הופעות בלוס אנג'לס או משהו בסגנון….(לא בציניות)
באתר שלך מוזכר שהסיבוב הופעות של האלבום
יהיה מתישהו באביב…
אם לא שמת לב הציפורים מצייצות ועצים
מלבלבים, ליל הסדר מאחורינו
וכבר מגיע יום העצמאות/זיכרון/השואה וכו…
זה ממש חסר לי שעוד לא יצא לי לשמוע אותך מופיעה.

יש לך אלבום מצוין שמופק פשוט בצורה מדהימה
ואם את צריכה גיטריסט להופעות אני תמיד
מוכן לקפוץ לעזור (בהנחה שזה מה שחסר)….
אז שיהיה לך פסח שמח
ומקווה לשמוע ממך…

מיקי"

התשובה שקיבלתי ממנה מציגה את האופי החברותי והלא מתנשא שהיה לה.

"מיקי, שלום גם לך! נשמע מצויין. ממש לא סיבוב הופעות אלא ליל סדר בשנחאי ושריצה בחוף של אי תאילנדי. נשמע חלומי? אכן, רק לא לשכוח לקחת בחשבון שרוב הזמן ישבתי (פשוטו כמשמעו) ב"בריכה של הקטנים" ושוחחתי עמוקות על מרי פופינס ושלגיה.
מאד מאד משמח אותי לשמוע את דעתך על התקליט, ועוד לקרוא שחור על גבי לבן את המילה מעריץ – נו, זה כבר קצת יותר מידי בשבילי. אבל מקווה מאד שבסוף אסתגל (שילוב של צניעות עם פנטזיות בשמיים).
לצערי, בגלל סיבות בריאות, לא יכולתי להופיע מייד אחרי צאת האלבום, ולמעשה האביב שמוזכר באתר הוא אביב 2004…. אבל מי סופר…
החדשות הטובות הן שבדיוק לפני הנסיעה התחלתי חזרות להופעה. והאמת היא שקלעת "בול", כי יש אמנם גיטריסט על הכוונת אבל הוא קצת במקום אחר בחיים עכשיו ועוד לא ברור מה יקרה איתו. מי, מה, מו? כלומר מאיפה אתה, בן כמה אתה, איפה ניגנת, מה אתה אוהב וכו'.
אשמח אם תשלח לי את הטלפון שלך.
ואם לא תצליח לפתור את בעיית האי-מייל – הפתרון של WORD הוא מצויין.
ביי ולילה טוב/בוקר טוב
ושוב תודה רבה רבה על המחמאות וההתעניינות

ענת"

בהמשך היא גם ענתה לי, שוב בצורה המאוד אופיינית לענת:

"אני מזועזעת מעצמי. מרוב בלאגנים (ובעיקר וירוס של הילדה שלי ששם אותי במצור) לאט לאט – אחרי הזנחה של האי-מיילים שלי – ירד לו המייל שלך למטה בתיבה, ורק הבוקר (שים לב לשעה) שמתי לב שהוא כאן ולא עניתי. בושה וחרפה. וסליחה.
אני תמיד מקנאה כשאני שומעת/מכירה מישהו שהבין שהוא צריך לעשות מוסיקה מגיל צעיר. איזה כיף לך. גם הלימודים, גם הנסיון וההתנסות. ולנגן בלונדון – שתהיה לי בריא. מורידה את הכובע. לגבי הנגינה בהרכב שלי – אחלה רעיון וכל הכבוד על ההעזה (לא בהתנשאות, חס וחלילה), אבל אם אתה מתגייס בנובמבר אנחנו בבעיה, כי מדובר בריצה למרחקים ארוכים. בינתיים גם הצלחתי לשכנע גיטריסט שאני מכירה שנים ונטש את הנגינה לחזור למוסיקה. נראה איך ילך.
נשמע שהייתי בהופעה של רוקפור שאתה מדבר עליה. ב"מועדון התיאטרון" ביפו?? היתה הופעה מדהימה. בכלל, "האיש שראה הכל" הוא בין הדברים הכי יפים שיצאו כאן. בכלל נשמע שיש לך אחלה של טעם. גם אני ראיתי (לאושרי הגדול) את הפיקסיז בדצמבר האחרון בניו יורק. היה גדול. וכנראה אני נוסעת באוקטובר לניו יורק לראות את פול מקרטני. הגיע הזמן, לא? אני רושמת את ההמלצות שלך ואנסה לשמוע.

טוב, אם כבר קמתי כל כך מוקדם, אני חייבת להספיק כמה שיותר לפני שהקטנה מתעוררת….
אז שוב סליחה, ואם אתה מגיע שוב להופעה של איזבו – תעדכן. וכמובן – להתראות בהופעות שלי….

בבבבבביייייייי ושוב תודה"

משם היחסים הוירטואליים המשיכו להם, המשכנו להתכתב ולהחליף אינפורמציה. אני סיפרתי לה על הצבא והיא סיפרה לי על ההופעות שלה בחו"ל ועל סינגל החדש שלה או על לייבל חדש שהיא עובדת עליו. אני כמו הרבה אחרים קיבלתי את החדשות הנוראיות לגמרי בהפתעה.

ענת המוזיקה שלך תמיד תשאר קסומה בשבילי כמו פעם, אני אתגעגע.

Anat Damon – Flowers Growing (old version)

Anat Damon – I've Got Something to Say – Radio Cut

Anat Damon – Love Control (old version)

האתר של ענת דמון

הכתבה בעיתון

Myspace

ביקורת על האלבום Falling באול מיוזיק (4 כוכבים)

החיים מלאי הפתעות, פעם אתה מבלה ערב רגוע בבית וצופה בטלויזיה ופעם מזעיקים אותך בצו 8 היישר למלחמה.

זאת הסיבה שלא התאפשר לי לעדכן את הקואופרטיב וסיכומי 2008 חלפו מעליי כמו טיל גראד בדרך לאשדוד. נכון לעכשיו אני עדיין נמצא בכוננות ובכל רגע יכול להיות מוקפץ חזרה, מחזיק אצבעות שכך לא יהיה. אני יכול לומר שהימים האחרונים גרמו לי לראות חלק מהדברים מסביבי בצורה טיפה אחרת והגעתי למסקנות חדשות. קודם כל מוזיקה אגרסיבית נשמעת הרבה טוב בזמן מלחמה, הסיבה העיקרית היא שבצבא (במיוחד ברגעי מלחמה) אתה מוצא את עצמך שוב ושוב במצבים מלחיצים, יש הרבה דברים שאתה חייב לפרוק (תרתי משמע), גם האוכל הצבאי מוסיף להרגשה הלא כל כך נעימה בבטן (סוג של מלחמת גזים באמצעים לא קונבנציונליים שלא מנומס לפרט עליהם).

כאלחוטן בדימוס ומילואימניק בחיל הים שזכה למעט מדי ימים של חסד בחיים האזרחיים (אך בכל זאת טעם מטעם החופש) החזרה לספינה הייתה מלווה בעיקר בדיכאון. אמרתי לעצמי בראש שבאמת שאין לי את הכוח להתמודד עם עוד מלחמה. אבל צו 8 זה צו 8. כשהגעתי לבסוף לספינה ולים הדברים כבר היו פחות קודרים. עשיתי סוויץ' בראש, ניסיתי לחשוב יותר חיובי. רוב הזמן ריחמתי על הסדיר שהוא טוחן הרבה, עובד קשה וקורע את התחת, לעומת זאת אני מילואימניק שעושה בית זונות ולא צריך להרשים אף אחד, באתי לעשות את העבודה שלי ולהקשיב למוזיקה של-2009 יש להציע.

מלחמה היא עסק הזוי, מוזיקה הזויה תמיד תזרום איתו מצוין, האלבום החדש של אנימל קולקטיב פשוט נשפך ומתמזג לאווירה כמו עופרת יצוקה.

[זאת ציפור? זה מטוס?! אני לא מאמין, זאת עופרת יצוקה!]

Merriweather Post Pavilion, כך נקרא האלבום החדש דנדש שציפיתי שידלוף לאינטרנט ורגע לפני היציאה הגורלית לדרום אף נתן לי כמה רגעים קטנים של חסד ותקווה (טיפה של אור). הצלחתי לשמור על איפוק ולשמור אותו בתולי באוזניי עד הרגע שהייתי בים, בחדר האלחוט שלי עם המערכת האיכותית שכל המחלקה שלי שמה מגבית וקנתה יחדיו (ככה זה כשאתה משרת עם אנשים איכותים שמעריכים מוזיקה טובה). אחרי שצפיתי בעזה מופצצת מהים ומהאוויר ומיציתי את מראות המלחמה ופטריות העשן האלבום הזה היה חידוש מרענן, רגע של נחת, "נראה אתכם מפתיעים אותי עכשיו!".

ממה שהתרשמתי מהאלבום התשיעי הזה של אנימל קולקטיב ששונה מהקודמים שלהם הוא שבאלבום הנוכחי יש פחות אווירה קופצנית בלתי צפויה שהפתיעה אותי כל פעם מחדש ברמת הגאוניות שבה. האלבום הזה מרגיש הרבה יותר נינוח ומאופק לדעתי מהקודמים, אולי אני צריך לתת לו עוד כמה האזנות עד שאני הגיע למסקנה יותר מגובשת, אבל נכון לעכשיו ככה זה מרגיש. אולי אני צריך להקשיב לו במצב תודעתי פחות פיכח, כמו שנהגתי עם שאר האלבומים של הקולקטיב (תמיד הייתה לי תמונה בראש של הלהקה כחבורה של סטלנים, אין מצב שהם יוצרים מוזיקה כל כך הזויה במצב צבירה רגיל). יש כמה שירים שתפסו אותי יותר מאחרים, כמו בכל אלבום. חלק מהשירים נשמעים כאילו יכלו בקלות לככב באחד האלבומים הקודמים, רק שפה זכו לסוג של הפקה וליטוש מסוים שדי מאפיין את הסאונד הכללי של כל שאר השירים באלבום. על כל פנים, האלבום עשה את עבודתו נאמנה, הצליח להשכיח ממני כל מחשבה לגבי המלחמה והכניס אותי לעולם הפסיכודלי וההזוי של החיות הפסיכיות האלה. תענוג.

Animal Collective – Also Frightened

Animal Collective – Summertime Clothes

Animal Collective – Bluish